מחוץ למסגרת

סימנים מוקדמים
 
יום ראשון בערב לבעלי יש חום גבוה. אנחנו ביחד כשבע שנים ואף פעם לא היה לו חום. הפעם האחרונה שהוא הלך לרופא היתה בגיל 12. כמה ימים לפני קראתי באינטרנט שבאפריקה הנשים כורעות ללדת בשדה, והבעל בבית מרגיש את זה מרחוק, נופל למשכב ואותו סועדים כחולה. כנראה שלא נותר לי אלא ללכת לשדה הקרוב..

שני בבוקר, הדולה מתקשרת. היא עשתה אובר-בוקינג של שתי לידות סמוכות והאשה השניה כורעת ללדת, התקשרה לשאול מה מצבי. היו לי צירונים חלשים מאד, כמו שהיו כל השבוע האחרון, אבל לא חשבתי שזה משמעותי. "אלך לתזמן אותם, אבל לא נראה לי שזה יהיה היום" אני מרגיעה אותה. שוכבת במיטה מול השעון. בבטן הדגיגונת משהקת וזה מרגיש כמו ריקוד. בעלי ישן לצידי ולפתע מתוך שינה קופצת לו הרגל, ככה למשך כמה דקות. השניים פשוט רוקדים להם ביחד, כל אחד עם הקפיצות שלו, מבשרים לי את תחילת החגיגה. השעון מראה כי הצירים מופיעים כל 5 דקות בדיוק שוויצרי. הולך להיות שמח היום.

הכל מתרחש עשרה ימים לפני תאריך הלידה המשוער. עוד בתחילת ההריון, כשנודע לנו המועד המשוער שנינו אמרנו בבטחון שהיא תצא עוד קודם. אני ניחשתי שזה יהיה שבוע לפני ובעלי אמר שזה יהיה תשעה ימים לפני. שנינו היינו סקרנים לראות מי יזכה..
 
הכנות אחרונות
 
כשבעלי התעורר הודעתי לו שני דברים – אחד,שמחר בבוקר תהיה לנו ילדה, והשני שהיום אני עושה לו תספורת. הורמונים של חודש תשיעי. רציתי קבלת פנים יפה לדגיגה. בעלי באומץ לב רב הסכים שאשה עם צירים תתקרב אליו עם מכסחה. 

באנגליה לידות בית הן ממוסדות בחוק, וכל מי שרוצה ללדת בבית זכאית למיילדת שמגיעה אליה הביתה על חשבון המדינה. תכננתי ללדת בבית והכנו מראש "חדר לידה" מדוגם – כדור פיזיו, כריות, מגבות וסדינים ישנים, מזרונים, ובמרכז הסלון – בריכה גדולה. הרבה הכנות לא נותרו ויצאנו לטייל בחוץ. בנתיים הצירים מאבדים פוקוס, נעלמים וחוזרים ונשארים מאד עמומים ולא מורגשים. בטח לא תחילת לידה. כך עבר לו רוב היום, בלי שינוי משמעותי. למעשה זה יכול להמשך כך כמה ימים, אין ממש לדעת מה יקרה. בערב הדולה מתקשרת שהיא סיימה עם היולדת השניה. לפחות עברנו את הקונפליקט הזה.
 
פוש קריסטל, פוש
 
יום שלישי שלוש לפנות בוקר. אמא של דגיגונת ערה ובמקום לחשוב על הלידה הצפויה היא קוראת מאמרים על החידוש האחרון בטכנולוגית ה-RFID באינטרנט. לא נורמלית. נכון שמגיע לה שירדו לה המים? וכך היה, פאק, בבת אחת הצפה שיחד איתה מגיעים צירים צפופים וכואבים. מנסים לתזמן – כל ארבע דקות. הבא כל שלוש דקות והבא אחריו כל שתי דקות. מה קורה פה?

קוראים לדולה ולמיילדת, שתיהן מגיעות מקצה אחר של העיר. בלונדון מדובר במרחקי הגעה כמו מחיפה לירושלים… לידות ראשונות בדרך כלל אורכות שעות רבות ושתיהן הרגיעו אותי שיש עוד זמן. כשהן מגיעות סוף סוף, אחרי שעתיים, הן מוצאות אותי בתוך עולם משל עצמי. המיילדת מאד רגועה ולא מתערבת. רק ניגשה בעדינות לשמוע דופק של התינוקת, וגם זה בלי להפריע, עם סטטוסקופ קטן, שומעים את הדהרות של הדגיגה. אני לוחשת לה שנורא מוזר אבל כבר יש לי צורך ללחוץ.. יכול להיות דבר כזה?

הלידה הראשונה שראיתי בחיי היתה בסדרת הדרמה "שושלת". הסצינה שבה קריסטל שוכבת על גבה ללדת את היורש לבית קרינגטון בקומה השניה של האחוזה, עם המשרתים סביבה שצועקים לה "פוש קריסטל, פוש" היתה כל כך חזקה, שהיא נחקקה בזכרוני. אני וחברתי מימי היסודי הפכנו את המשפט הזה לביטוי – "פוש קריסטל" היתה אומרת לי כשרצתה לעודד אותי להמשיך הלאה ולהתמיד במשימה. מאז נשברו לי שני מיתוסים לגבי לידה. האחת לגבי טיבן של לידות בית והשניה לגבי לחיצות בלידה. אם הייתי לצד קריסטל באותן רגעי לידה הייתי בוודאי אומרת לה – "תשמעי מתוקה, זה מצוין שאת יולדת בבית, זכית, רק למה את שוכבת על הגב? אם כבר את על הרצפה למה שלא תרדי לכריעה?". "תצעקי קריסטל, תצעקי" הייתי מעודדת אותה. "שלא תעיזי ללחוץ, לא תשאר לך רצפת אגן".

המיילדת בודקת פתיחה. אחרי (רק) שעתיים של צירים אינטנסיביים אני בפתיחה של שש אצבעות, והראש של הילדונת כמעט בחוץ. ישר המיילדת הורידה אותי לרצפה לכריעה עם האגן מורם, "ושלא תעיזי ללחוץ" היא אומרת לי.
 
נא לא לשפוך את התינוקת עם המים
 
חשבתי שתהיה לי לידה ארוכה, כזו של 20 שעות לפחות. תכננתי להכין עוגה בשלב הראשון של הלידה, לקפוץ על הכדור, דמיון מודרך, טאי צ'י. רציתי בפתיחה של שש להכנס כבר לבריכה. זה המון זמן עשרים שעות, והיו לי המון רעיונות איך להעביר את הזמן הזה. לא חלמתי שאלד תוך חמש שעות אינטנסיביות שמתוכן שלוש שעות אבלה בנסיונות אדירים לא ללחוץ. חמש שעות של עולם משלי. בעלי הנפלא היה משכך הכאבים היחיד שלקחתי. הוא ידע בכל רגע מה להגיד ואיפה לשים את היד. לא ראיתי בכלל שיש מישהו חוץ משנינו. התמכרתי כל כך למשכך הכאבים הזה שלא נתתי לו ללכת ולמלא את הבריכה. בכל מרווח בין ציר לציר הוא רץ לווסת את הברז ולבדוק את טמפרטורת המים. מתחיל לי ציר הוא חוזר מיד. מה הייתי עושה בלעדיו?

הבריכה מלאה סוף סוף ואני נכנסת. כבר שמונה בבוקר. בדיעבד אני יודעת שאני בפתיחה מלאה. המיילדת לוחשת לי שהראש כבר מבצבץ, ועכשיו אם אני רוצה אז כבר מותר לי ללחוץ. במקום ללחוץ אני צורחת, מה זה צורחת, כאילו שחטו אותי. כבר בוקר וברחוב מחוץ לבית אנשים עושים את דרכם לרכבת התחתית, בטח היו מזועזעים למשמע הקולות שעלו מביתנו (ובטח שתי שקיות הזבל השחורות שהוצאנו אחרי הלידה רק אששו את הרעיון שביתרו אותי לחלקים). 

שני צירים והילדונת בחוץ. נולדה בתוך המים, הושטתי את הידים אליה ומשיתי אותה אלי. כמו בספרים. דגיגונת שלי נולדה בתוך המים והרוויחה את שם ההריון שלה בכבוד. הימים שאחרי מגלים כמה היא ילדה נהדרת, מתחשבת, עדינה, שמלמדת בנעימות את ההורים חסרי האונים שלה איך להתמודד עם העולם החדש של ההורות. קראנו לה נעמה.

תראו את הדגיגה הזו.. איך היא מדגגת לה