חוגגת עשר שנים לבלוג

בדיוק לפני עשר שנים, ב-27 למרץ, 2004, פרסמתי את הפוסט הראשון בבלוג. אז הבלוג עוד התארח באתר "רשימות", אחד האתרים הראשונים בארץ שנתנו במה לאוסף כותבים מתחומים שונים. המשפט הקצר בו בחרתי להציג את עצמי היה "רב תחומית. סקרנית. מחוץ למסגרת" ואני שמחה לגלות שאחרי עשר שנים אני עדין מרגישה בנוח עם התיאור הזה. הפוסטים בבלוג בעצם מסכמים, בזעיר אנפין, את קורותיי בעשר השנים האחרונות, וזה מרגש ומפתיע לקרוא, שחור על גבי לבן, את השינויים שעברו עלי מאז.

כשהתחלתי לכתוב הייתי עדיין סטודנטית צעירה כאשר הנטייה החזקה שלי בזמן הלימודים היתה לשלב תחומים שונים. למדתי מדעים, פילוסופיה של המדע, ולימודים קוגנטיביים, וסקרן אותי למצוא חיבורים מעניינים בין כל התחומים. הפוסט הראשון שכתבתי היה "על תיאורית צירוף המקרים ועל הקשר בין התודעה לעולם סביבנו" בו תהיתי על קיומן של תופעות על-טבעיות בראיה המדעית. בהסתכלות אחורנית אני חושבת שאחד הדברים המשמעותיים שקרו לי בעשר השנים האחרונות הוא ששיניתי מקצה לקצה את הגישה שלי כלפי מדע, והאמונה שלי בכלים תודעתיים התחזקה. כיום אין לי בכלל סימני שאלה, ומעבר לכך, כלים תודעתיים משמשים אותי תדיר בעיסוק שלי כמטפלת קרניוסקרל.

בעשר השנים האחרונות הספקתי גם ללמוד עיצוב ממשקים בלונדון, לעסוק בעיצוב, ולכתוב על עיצוב במגזין אנטייטלד. כתבתי ניתוח נרחב על הממשק של האייפון עוד לפני שהוא הגיע לארץ, והדברים שכתבתי עוררו הדים ואף צוטטו בדה-מרקר. ההצטרפות שלי מאוחר יותר למגזין אנטייטלד הניבה מבול של כתיבה בנושאים של עיצוב ויצירה, ביניהם "עשר שניות", "עיצוב מונחה תרבות", ואהוב עלי במיוחד הפוסט על "יצירתיות ובלוק כתיבה".

לפני כשבע שנים הפכתי לראשונה לאמא וזה שינה את חיי מקצה לקצה. כמו שאר העיסוקים שלי, גם ההורות שלי היא יוצאת דופן. את שני ילדיי ילדתי בלידות בית והם גדלים בחינוך ביתי. החינוך הביתי מאפשר לנו כר נרחב של חירות, גמישות ויצירתיות, ובעיקר מאפשר לנו למצוא את הדרך היחודית שלנו עם כמה שפחות רעשים מסביב. בדרך הזו התמזל מזלנו לפגוש אנשים מופלאים, נדירים ומיוחדים. זו הפעם הראשונה שאני מרגישה שייכת לקהילה עם עוד אנשים שחיים כמונו, "מחוץ למסגרת", והמפגש איתם מעשיר ומלמד.

מבין כל שלל עיסוקיי, העיסוק הכי משמעותי עבורי הוא הטאי צ'י. התחלתי ללמוד טאי צ'י עם מארק ויסמן בירושלים, וזה היה מקום טוב להתחיל. מארק ידע לתת את המרחב שהיה דרוש לי, וזו היתה התחלה של התפתחות רוחנית מאד גדולה. בדרך פגשתי עוד מורים גדולים, וזו הזדמנות עבורי להודות להם. עפר שמאי שהפנה אותי לזרם מיוחד של טאי צ'י שמשלב עבודת מודעות אנרגטית. ג'ון קלס מלונדון שראה בי את הפוטנציאל הטיפולי שאני מממשת כיום, סטיבן מור שהוא מורה יחיד במינו, ודרכו גם הגעתי אל הקרניוסקרל. וכנראה שהמורה הכי טוב שלי לטאי צ'י הוא עמית, בן הזוג שלי, שלא יודע שהוא בעצם אמן. יחדיו התמודדנו עם כל הטלטלות שעברנו בעשר השנים האחרונות. והרי זו בדיוק משמעות הטאי צ'י.

הבלוג הזה עוסק ביצירתיות על שלל רבדיה, וכל אחד מעיסוקי הוא פן שלה. המשותף לכולם, בעיני, הוא היכולת לחולל שינוי. העיסוק הנוכחי שלי, כמטפלת קרניוסקרל, מבטא עבורי את היצירתיות בצורה הכי משמעותית: שינוי שמביא עמו ריפוי. אם אני קוראת שוב את הפוסט הראשון בבלוג אני יכולה לראות את הניצנים של הפיכתי למטפלת עוד לפני עשר שנים. אולי לקח לי הרבה זמן, אבל כל אבן בדרך היתה חשובה. אם היו שואלים אותי מה הייתי עושה אחרת בעשר השנים האחרונות, מן הסתם התשובה היא שלא הייתי משנה דבר.

מבין כל הכתוב בבלוג, אני בוחרת לסיים עם "טאי צ'י על ההר של סזאן" אותו כתבתי בעקבות מפגש עם חברה טובה שהכרתי בלימודי הטאי צ'י בלונדון. ריטה היתה אמנית ומורה בכירה לטאי צ'י בעצמה, והתידדנו מאד. במשך השנים היא ליוותה אותי בחברות אמיתית ואמיצה. החלפנו מיילים רבים על טאי צ'י, יצירתיות ובכלל, והיא תמכה בי רבות בכל השינויים שעברו עלי בשנים האחרונות. היא היתה לי כאם ומורה רוחנית והשפיעה עלי עמוקות. זה נדיר למצוא מישהו שיש איתו שפה משותפת כל כך חזקה, ועוד בקצה השני של האוקיינוס. בחודש מאי בשנה שעברה ריטה נפטרה ממחלת הסרטן ולא הספקתי לראות אותה לפני מותה. אני מקדישה את הפוסט הזה לה.

מאחלת לעצמי ולכל קוראיי האהובים עוד עשר שנים של התפתחות, למידה, יצירה, חופש, שמחה ואהבה, ועוד הרבה קפיצות שמצמיחות כנפיים.

קרניו-סקראל ועוד ירקות. חוזרת לכתוב אחרי תקופה ארוכה של שקט.

שלום וברכות לכל הקוראים האהובים :)
עברו כמעט שלוש שנים מאז שכתבתי כאן לאחרונה.
בשנים האלה הספקתי ללדת ילד מתוק ומקסים שהכניס הרבה אהבה וצחוק לביתנו, והספקתי גם ללדת חלום שהולך ומתגשם :)

החלום הוא שהתחלתי בשנה האחרונה לטפל במגע בשיטה שנקראת קרניו-סקראל.

הגעתי לטפל בקרניו-סקראל אחרי שנים של תרגול והוראת הטאי צ'י. טאי צ'י זו אמנות לחימה רכה שיש בה נסיון מתמיד לחקור את הגבול ביני לבין האחר. בטאי צ'י לא מנהלים קרבות זה עם זה אלא מפתחים עבודת מודעות מעמיקה איפה האחר פוגש אותי ומה זה מביא ממני. במובן הזה הטאי צ'י הוא דרך חיים.

אחרי שנים של עבודה ותרגול חלחלה לתוכי ההבנה כי המפגש שלי עם האחר מצמיח ריפוי. בשנים האחרונות ההבנה הזו הדהדה גם מפי הסובבים אותי, ושמעתי שוב ושוב את השאלה "את מטפלת?" "את עושה משהו עם הידים?" עד כדי הוראה מפורשת "את חייבת לעשות משהו עם הידים הטובות שלך". ההבנה הכי עמוקה הגיעה בלידה שיצא לי ללוות, שהיתה חוויה מאד עצמתית עבורי. כתבתי על זה בפוסט האחרון בבלוג, ממש רגע לפני פסק הזמן הגדול שלקחתי.

קרניו-סקראל זו שיטת טיפול יחודית, עדינה ועצמתית. זו יכולת ריפוי של הקשבה לאחר, של הבעת חמלה, של כבוד ליכולות הריפוי העצמיים של האדם. אני מתמלאת שמחה, התרגשות ותחושת ענווה גדולה שאני יכולה להיות במקום הזה, מקום שמאפשר.

בקרניו-סקראל אין התיחסות למחלה, יש חיפוש אחר הבריאות. כשאני מניחה ידי על מטופל אני מחפשת את הבריאות שלו, ומהמקום הזה אני עובדת. כשמקשיבים לבריאות, כמו קסם, כמו נס, הגוף מתחיל לעבוד, ומרפא ומאזן את עצמו. כמו בטאי צ'י, זו אינה רק גישה טיפולית, זו גישה לחיים.

מזמינה אתכם להמשיך לקרוא על קרניו-סקראל ועל חוויות הטיפול בעמוד שלי בפייסבוק: https://www.facebook.com/craniosacraldana
ומבטיחה לעדכן כאן יותר, מרגישה שיש לי הרבה לספר :)

שתהיה שנה נפלאה,
דנה

לידתה של תובנה – סיפור ליווי לידה

לפני כמה שבועות יצא לי ללוות לידת בית של חברה טובה (בסיפור אני מכנה אותה "י.”). החוויה היתה כה משמעותית עבורי שאני מרגישה צורך לשתף את סיפור הלידה בבלוג.

קרא עוד »

עשר שניות

אחד המורים שהשפיעו עלי הכי הרבה בלימודי העיצוב שלי בלונדון היה פרופ' ויליאם ניומן. הוא בילה את מיטב שנותיו כאיש מחקר ופיתוח של חברת Xerox PARC, חברה הידועה כאחת החברות הכי משפיעות על עולם המחשבים כפי שאנו מכירים היום, והוא נחשב מחלוצי עיצוב ממשק המשתמש. ניומן הוא אנתרפולוג, איש של שטח. הוא מתלווה לאנשים בעבודתם ולומד אותם, חוקר לעומק את חיי היום-יום שלהם ומתוך זה הוא חושב על פתרונות עיצוביים. גישת המחקר הזו מכונה גישה איכותנית (Qualitative Research) השונה מן הגישה הכמותית (Quantitative Research) שאנחנו בדרך כלל מכירים, ומתוכה יכולים לעלות רעיונות מעניינים וחדישים.

קרא עוד »

מחשבות על טאי צ'י

אני עוסקת בטאי צ'י שנים רבות, וכל העת אני חשה שאני לומדת, מתקדמת ומתפתחת. בשנים הראשונות זה היה בעיקר שיפור ביציבה, בחיבור לאדמה. הגוף לומד לבד למצוא את מרכז שיווי המשקל שלו ולשלוח שלוחות ארוכות אל הקרקע. אחר כך הגיעה גם יציבה מסוג אחר, כזו שבאה כתגובה למגע או פעולה של בן זוג. טאי צי היא אמנות לחימה רכה ולכן התנועה לעולם אינה אקטיבית אלא תמיד כתגובה לתנועה של האחר. עם השנים למדתי להגיב לתנועה מבלי לאבד את המרכז שלי, מבלי ליפול בעצמי. באופן טבעי, תבונת הגוף הזו חלחלה והשפיעה על תבניות ודפוסי אישיות, ולמדתי איך לתמוך, להיות שם ולהציע עזרה לא יותר ממה שאני יכולה לתת בעצמי. עבודת המגע מול בן זוג היא מאתגרת משום שהיא מעלה שאלות של "מי אני", "מי אתה", "מה קורה עכשיו בינינו" ומשקפת ומנכיחה את עוצמת הרגע הזה.

קרא עוד »