לפני כמה שבועות יצא לי ללוות לידת בית של חברה טובה (בסיפור אני מכנה אותה "י.”). החוויה היתה כה משמעותית עבורי שאני מרגישה צורך לשתף את סיפור הלידה בבלוג.
דנה שלזינגר
רב-תחומית. סקרנית. מחוץ למסגרת.
חלונות ראווה
יושבת באוטובוס קו 46 מתחנה מרכזית תל אביב ליפו, צפיפות לחה של אוטובוס ביום חם-מהביל. מסתכלת החוצה דרך חלון האוטובוס לעבר הרחובות הססגוניים 'דרך יפו'-'אילת'-'רזיאל' ורואה שורה אחידה של בובות בחלונות ראווה, עוטות מבט זגוגי. מישהו שואל על מגדל השעון, הוא לא יודע עברית ומנסה להסביר לנהג "קלוק קלוק". אני מסתכלת על האנשים הדחוסים לצדי ומבינה שכל חנות היא בת'כלס מחסן.
עשר שניות
אחד המורים שהשפיעו עלי הכי הרבה בלימודי העיצוב שלי בלונדון היה פרופ' ויליאם ניומן. הוא בילה את מיטב שנותיו כאיש מחקר ופיתוח של חברת Xerox PARC, חברה הידועה כאחת החברות הכי משפיעות על עולם המחשבים כפי שאנו מכירים היום, והוא נחשב מחלוצי עיצוב ממשק המשתמש. ניומן הוא אנתרפולוג, איש של שטח. הוא מתלווה לאנשים בעבודתם ולומד אותם, חוקר לעומק את חיי היום-יום שלהם ומתוך זה הוא חושב על פתרונות עיצוביים. גישת המחקר הזו מכונה גישה איכותנית (Qualitative Research) השונה מן הגישה הכמותית (Quantitative Research) שאנחנו בדרך כלל מכירים, ומתוכה יכולים לעלות רעיונות מעניינים וחדישים.
מחשבות על טאי צ'י
אני עוסקת בטאי צ'י שנים רבות, וכל העת אני חשה שאני לומדת, מתקדמת ומתפתחת. בשנים הראשונות זה היה בעיקר שיפור ביציבה, בחיבור לאדמה. הגוף לומד לבד למצוא את מרכז שיווי המשקל שלו ולשלוח שלוחות ארוכות אל הקרקע. אחר כך הגיעה גם יציבה מסוג אחר, כזו שבאה כתגובה למגע או פעולה של בן זוג. טאי צי היא אמנות לחימה רכה ולכן התנועה לעולם אינה אקטיבית אלא תמיד כתגובה לתנועה של האחר. עם השנים למדתי להגיב לתנועה מבלי לאבד את המרכז שלי, מבלי ליפול בעצמי. באופן טבעי, תבונת הגוף הזו חלחלה והשפיעה על תבניות ודפוסי אישיות, ולמדתי איך לתמוך, להיות שם ולהציע עזרה לא יותר ממה שאני יכולה לתת בעצמי. עבודת המגע מול בן זוג היא מאתגרת משום שהיא מעלה שאלות של "מי אני", "מי אתה", "מה קורה עכשיו בינינו" ומשקפת ומנכיחה את עוצמת הרגע הזה.
יצירתיות ובלוק כתיבה
המושג "בלוק כתיבה" הוא דו משמעי בעברית. יש את בלוק הכתיבה שקונים בחנויות לציוד משרדי, כזה שנועד לכתיבה ושרבוט, ויש את תופעת בלוק הכתיבה, זו שגורמת למחסום יצירתי (באנגלית writers block). אני מוצאת את דו המשמעות הזו מעניינת. האם יש קשר בין שני הדברים? האם חלק מתופעת בלוק הכתיבה זו ההתמודדות עם בלוק הכתיבה הפיזי?
אני מתבוננת בילדה שלי בשעה שהיא מציירת בצבעי גואש. מעולם לא ראיתי אותה נעצרת מול דף ריק, היא פשוט מציירת. נדמה כי הציור שלה אינו למען תכלית מסוימת, אלא לשם ההנאה מפעולת הציור עצמה. מהר מאד משיחות המכחול יוצאות את גבולות הדף והיא מתחילה לצייר על הרצפה ועל עצמה, והכל באותה הבעה ומידת ריכוז. באיזשהו שלב היא מחליטה שהיא סיימה ומכריזה "דף חדש". אני נותנת לה דף לבן חדש והיא מתחילה ציור חדש מהתחלה. מעולם היא לא ביקשה לשמור את הציור או לתלות אותו על קיר. בלי שום סנטימנטים היא פשוט ממשיכה הלאה.